את הנסיעה שלי לסיליקון ואלי פתחתי בהרצאה "משחק של גברים" בסטנפורד בפני קבוצת סטודנטים ל-MBA. לקראת ההרצאה הפעם אספתי הרבה נתונים וחומר רקע על מצבן של הנשים בעולם ההיי-טק האמריקאי, ובמיוחד בסיליקון ואלי. הנתונים הפתיעו אותי, בעיקר מכיוון שלמדתי כמה שבארץ (יחסית) מצבנו עוד טוב, אפילו לעומת הסיליקון ואלי שנחשב למספר אחד בעולם בהיי-טק וביזמות.

בכל פעם שאני מבקרת בסטנפורד, אני מקבלת הרגשה של "יקום מקביל". ההרגשה היא של הקמפוס הזה היא של בועה שמתקיימת לה מחוץ לעולם האמיתי. הקמפוס הירוק הזה (לא סתם המקומיים קוראים לסטנפורד בשם החיבה: The farm), מלא באנרגיות ובעשייה. קשה להשוות את החיים הסטודנטיאליים שם, רצופי הפעילויות, המפגשים, הטיולים והנסיעות למה שאנחנו מכירים בארץ כאוניברסיטה.

מי שהצטרפה אלי לנסיעה לסטנפורד היתה מקסין, סמנכלית פיתוח עסקי אצלנו ובעצמה בוגרת סטנפורד. מטבע הדברים העברנו את הנסיעה לשם בשיחה על סטנפורד, ועל התקופה הזו בחייה. בוגרי סטנפורד, אולי יותר מכולם, מתייחסים לתקופה הזו בחייהם כאל תקופה של בועה. והתחושה הזו התעצמה אצלי מאוד בעקבות השיחה עם מקסין. לא הייתי בטוחה למה לצפות כשאני מגיעה להרצאה בבועה הזו… וכאן הופתעתי.

הקהל היה קהל מעורב: גברים ונשים, עם ייצוג בינלאומי מכובד אבל קהל מצומצם יחסית (רק כשהגעתי לשם גיליתי שההרצאה שלי תוזמנה במקביל ליריד הדירות לשנה הבאה – תחרות קשה). בסיטואציות כאלו אני משתדלת פחות להרצות, ויותר לנצל את האינטימיות הפעם לדיון פתוח עם הקהל, הזדמנות להכיר את האנשים מקרוב, להבין מאיפה הם באים ולראות איך הם ניגשים לסוגיית הנשים בעולם ההיי-טק.

בניגוד להרצאות שאני מעבירה בארץ, ששם הרבה פעמים אני צריכה להביא את הנתונים ואת המספרים שממחישים מעבר לכל ספק שיש כאן בעיה, בסטנפורד זה לא היה המצב. אולי מפני שמדובר בסטודנטים לתואר שני, שמגיעים מהתעשייה, כולם הבינו בדיוק שיש בעיה והתעניינו במיוחד כיצד ניתן לפתור אותה. התעניינו במיוחד בסביבת העבודה שיצרתי כאן בחברה שהקמתי בארץ, בתרבות הארגונית שיצרנו פה.

הנשים התחברו בעיקר לטיפים ולעצות הפרקטיות שהבאתי על איך אנחנו יכולות לשחק טוב יותר את המשחק, ושם גם הגיעו עיקר השאלות שלהן לאחר ההרצאה. התחברתי במיוחד לסטודנטית הודית ששוחחה איתי ארוכות לאחר ההרצאה, וסיפרה לי על חוויותיה כאשה, כמנהלת מוצר, בהודו. והיה מפתיע לגלות כמה שכללי המשחק האלו, תקפים ברובם, גם לישראל, גם לארה"ב וגם להודו.

אבל השאלה שהפתיעה אותי יותר מכל, השאלה הטובה ביותר שנשאלתי אי פעם הגיעה מאחד הגברים בקהל. גבר שראיתי אותו יושב מרותק לאורך כל ההרצאה, ואז בסיום שאל: "את מתרכזת לאורך כל ההרצאה בנשים, ואיך הנשים יכולות לשחק את המשחק טוב יותר. אבל מה עם הגברים? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לאפשר ליותר נשים לשחק טוב יותר את המשחק הזה?"

והשאלה הזו, שמעולם לא נשאלתי קודם, הפתיעה אותי מעט, אבל יותר מהכל מילאה אותי אופטימיות.

ואולי משם, מתוך הבועה הזו של "החווה" שבלב הסיליקון ואלי, יצא הדור הבא שיחולל שינוי אמיתי. של נשים שמשחקות טוב יותר את המשחק, ושל גברים שמשנים את חוקי המשחק, כך שכולנו נרוויח.